הרוב מדברים על האירועים עצמם ופחות על דרכי ההתמודדות. בשלב הראשון הנפגע נחשף לקמפיינים דרך התקשורת אך גם דרך התרבות, כמו מוזיקה ואומנות הנוגעים בנושאים אלה. אך מנקודה זו ועד לריפוי, הדרך ארוכה. כפי שמספרת לנו הפסיכולוגית נועה גייגר פריד- מטפלת בטראומה מינית, רוב האנשים נפגעים בילדותם. מאיה לי לוי- אושיית רשת בעלת עמוד אינסטגרם עם עשרות אלפי עוקבים, מספרת על מקרה של ילדה בכיתה ה', אשר עברה אונס בדרך לביתה מבית הספר. לצידה של מאיה לי, כך גם הסטנדאפיסטית, דורון רהב, אשר גם הותקפה מינית בילדותה, מביאה את סיפורה למרכז הבמה. דורון כמו מאיה לי, מעבירה את הסיפור דרך הומור ושתיהן מדגישות כי ההתמודדות עם טראומה כזו בעזרת הומור, עזר להן מאוד להתמודד עם הטראומה.

חווית הפגיעה היא טראומתית מאוד, והזמן של הנפגעים לעבד את הנתונים ולהחליט לשתף אותו, הוא ארוך. נועה גייגר מספרת כי בטיפול היא צריכה קודם כל ליצור אמון עם המטופל.ת. "הרבה פעמים הם אומרים לי, יש לי דברים לספר אבל אני עוד לא אספר אותם". נועה מקפידה על כך שסביבת העבודה עם המטופלים תהיה שקטה, פרטית, ונטולת הפרעות, אם זה מהוצאת המכשירים הסלולריים, בלי מסכים וכאשר הדלת נפתחת ונסגרת אין רעשים מבחוץ. נועה מספרת כי לעיתים המטופלים "סתם מדברים איתה על החיים", על מנת לבחון מי היא וכיצד היא מגיבה למקרים. כך לאט, לאט נבנה אמון והמטופלים מתחילים לספר את סיפור הפגיעה. כלומר, ניתן להבין כי הרבה מן המותקפים והמותקפות מינית חוששים לפתוח את סיפורם בפני אנשים.

נועה מסבירה כי לדעתה ההתמודדות עם הומור היא בסדר כל עוד זה מה שעושה טוב לבן אדם, ומספרת כי בטיפולים היא מרגישה הרבה ציניות מצד המטופלים, ושהיא מעדיפה לשים את הציניות וההומור בצד במהלך הטיפול, כיוון שהציניות מכסה על הכאב, כך היא אומרת גם על הומור, "הומור זה טוב, אבל בתוך החדר טיפולים בסופו של דבר אנחנו רוצים לשבת ולהיפגש עם הכאבים, המחשבות והתחושות הלא פשוטות ולכן אני מציעה למטופלים שלי במהלך הטיפול לשים את ההומור בצד ולהיות בתוך הקושי והכאב".

​

הדרך בהתמודדות ארוכה ומייסרת. נוסיף על כך שאין "אור בקצה המנהרה" מכיוון שגם אחרי שעוברים מסע ארוך של החלמה וטיפול, אי אפשר להתרפא מהטראומה." זה משהו שאי אפשר לרפא אותו, אי אפשר למחוק אותו, הוא נהיה חלק ממי שאתה", מסבירה נועה.

אמנם כל אחת מחזיקה בדעה משלה בדרכי ההתמודדות אך אצל שלושתן היה מסר אחיד- זו לא אשמתו.ה של אף אחד.ת שהוא או היא, הוטרדו או הותקפו מינית, ושהדרך הטובה ביותר להתמודד עם התופעה ועם הטראומה, היא לדבר ולהתלונן על כך במקומות הנכונים. מאיה לי מספרת על כך שהרבה אנשים שפנו אליה ושיתפו אותה בסיפור שלהם.ן, גם אם באנונימיות, וסיפרו לה על כך שתחושת הפריקה עזרה להם להתמודד עם המעמסה הנפשית.

​

ניכר שיש מקום להכל. כל דרכי ההתמודדות הן טובות, יש התמודדויות פורמאליות כמו טיפול פסיכולוגי או טיפול תרופתי, ויש נן , התמודדויות בלתי פורמאליות כמו, שירים, הצגות, או סרטונים. לפעמים הפורמאלי והבלתי פורמאלי, אינם מתחברים אחד עם השני וישנן פעמים בהן הם הולכים יד ביד יחד. לסיכום הדברים, פגיעה מינית היא צלקת שנשארת לכל החיים.